גודל טקסט      
דלג על בר עליון
בר עליון

הרב עמאר והעגונה (מופת)

20/05/2005
   

עבריין ששמו ר"ה יצא מביתו בפברואר 1978 ומאז אבדו עקבותיו. אשתו העידה שיצא מהבית ובידו מיקסר להוריו, ואכן מסר להם את המיקסר. אחרי חצי שנה נמצא שלד המכונית שלו בחירייה. בשנת 1982 התפרסמה ב"מעריב" כתבה של אבי רז, וממנה נלמד כי ר"ה כנראה חוסל ונקבר ביסודות בניין גדול בדרום תל–אביב. אשתו הצעירה של ר"ה פנתה לבית הדין הרבני שיתיר אותה מעגינותה, בשביל שתוכל להינשא, לממש עצמה כאדם וכו'. כידוע, המתיר עגונה אחת כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים. כידוע, לא כל דיין שש לדון בעניין עגונה. התרת עגונה הינה לעתים כירורגיה דיינית מיוחדת, המשתפת רגש ואינטלקט. הרב שלמה משה עמאר, היום רב ראשי, כתב את פסק הדין בעניין זה (1985). את מלוא פסק הדין תמצאו בספר "שמע שלמה", חלק ראשון, שו"ת ופסקים של הרב עמאר. פסק הדין נפרש במלוא הדר תבונתו על פני 32 טורים. הרב עמאר סורק כאן מושגים מהעולם התחתון (חיסול, יציקת גופות); את אופיים (כעדות) של מקורות משטרתיים ושל מודיעים; טיבן ההלכתי של שמועות; האם לחקירה המשטרתית מעמד של ערכאה ראשונה; מושג "הסבירות" של ההלכה; המשקל של הידיעה העיתונאית על יציקת הגופה; עבריינים כעדים (באין ברירה). והצגתי כאן רק מעט מהדיון של הרב עמאר: הרי "שישי" אינו ממש שיעור בהלכה. חברי ההרכב הדייני, הרבנים משה מלכה וישעיהו משורר, הסכימו לפסיקת הרב עמאר: האישה הצעירה הותרה מכבלי העיגון. את פסק דין זה קראתי לפני כשנתיים, ונפשי נקשרה בנפש הרב שלמה משה עמאר. הכוח להתיר. מזבח בוכה על עגונה. 

הדפסשלח לחבר
עבור לתוכן העמוד