גודל טקסט      
דלג על בר עליון
בר עליון

מדור מיוחד: זיכרון לחללי מלחמות ישראל שלא נודע מקום קבורתם

13/05/2005
 
 

1948, תל–אביב, שלושה מכתבים של לוחם האצ"ל, שמואל וכטפוגל ז"ל, להוריו, בלומה רחל ויצחק יעקב שבשכונת מאה שערים, ולחבר בירושלים שמואל וכטפוגל נהרג בפריצת האצ"ל ליפו, בן 18, ומקום קבורתו לא נודע עד היום 

 

דודי, שמואל וכטפוגל, אח אמי נחמה שתחי', נהרג בפריצת האצ"ל ליפו, 1948, והוא בן 18, בן זקוניהם של בלומה רחל ויצחק יעקב וכטפוגל, ראש ישיבת מאה שערים ואב בית הדין של כל מקהלות האשכנזים, מיסודו של הגאון צבי פסח פרנק. כבר כתבתי עליו כהנה וכהנה. כבר כתבתי עליו ועל הוריו, ועל מה שהיה ביניהם. מקום קבורתו של שמואל ז"ל לא נודע עד היום. וכבר סיפרתי שבלילה ה–77 להיעדרו של שמואל, לאחר כיבוש יפו, העיר מלאך את אמו, בלומה רחל, נטל ידה בידו והושיבה על קצה מיטת בעלה, יצחק יעקב, ונעלם. 

ישבה ללא הגה עד שהתעורר מנשימתה, ושאל: "מה לך?", אמרה לו: "ושמואל פרי בטני האחרון?", ואמר לה: "בלומה רחל, בלומה רחל, הינחמי כבר בבנך דוד, בבנך פלטיאל, בבתך נחמה, בבתך יפה ובבנך נחום". 

מדי שנה, ביום הזיכרון, אני עולה לבית האצ"ל שבכניסה ליפו, ונעמד מול תצלומו של שמואל ז"ל הניבט מוויטרינה בחדר הזיכרון לנופלים ומשוחח מעט עם התצלום. שמואל הגיע ממאה שערים לאצ"ל מתוך התפילה "ותוליכנו קוממיות לארצנו". והנה, לפני שנים אחדות רכשתי ממוכר ספרים מעטפה ובה שלושה מכתבים ששמואל כתב להוריו ולחברים, כשהוא מגויס צעיר לאצ"ל, ושוהה חודשים אחדים בתל–אביב, בעוד הוריו חושבים שהוא לומד בישיבה בפתח–תקוה ואף מתלמד במקצועות הטקסטיל. ומכתב אחד מתוך השלושה חסר נמען, והוא כדף מיומן אישי. והדברים שכאן רק בעריכה ובהתאמות קלות. ומהמכתבים נחתכו תאריכיהם. 

 

תל–אביב: מכתב להורים 

אמא ואבא יקרים לי מאוד, בראשית מכתבי אשאל לשלומכם הטוב, ובפרט לשלומך אמא יקרה, שזה חודשים אחדים את יותר מדי משתעלת. ועכשיו אספר לכם על הטקסטיל ומעט על תל–אביב בה ביקרתי. אני לומד היטב את תורת הטקסטיל, ויש אומרים, כלומר אנשים נבונים, שלטקסטיל צפוי עתיד עצום בארץ ישראל בחשיבותו הלאומית הכללית, כפי שהטקסטיל לאנגליה. ואף שהוא מלאכה הוא תורה ממש... והייתי כבר פעמיים בתל–אביב, עם חברים כשרים, ולעת ערב חזרנו משם, כלומר יום ולא לילה עשינו שם. והנה לא ניכרתי שם בלשוני או בבגדיי, אלא הייתי בתל–אביב כאחד מהם, כי אין היא רק עיר חטאים וכו', אלא יש בה גם יסוד של התחיות יהודית גדולה, של ראשית קדושה המתאמצת להבקיע דרך מחסומים ארציים וחומריים... אבא ואמא, יש כאן ממש ישיבות, חצרות חסידים, בתי כנסת לרוב, הוצאות ספרים ושכונות דתיות... ואתם אל תחששו מביקוריי בתל–אביב. יסודותיי איתנים. הרי אתם יסודותיי... אמא, שמלותייך יפות מהשמלות כאן, ובמיוחד זו שתפרת לך בשביל הקיץ... והכרתי כאן צעיר ושמו טוביה, והוא מתייחס לחסידות קומרנא, שאינה חסידות נסים ושררה, אלא של לומדים, ולהם אכן חבורה ובית מדרש ביפו. ולטוביה אחות ושמה נחמה, כנחמה אחותי שלנו, ואף היא כנחמה רבת חן ויופי ושכל טוב ונימוסים טובים. וביני לעצמי, ורק ביני לעצמי, אני חושב לעצמי: הלוואי! אבל לא דיברתי על כך עם איש גם רבע הגה אחד. וגם אתם, אבא ואמא יקרים לי, אל תחשבו על כך דבר, כי הכל ביני לעצמי בלבד. וחוץ מזה היא עדיין כבת 15 בלבד. מי יודע... ובעניינים המדינתיים והלאומיים אין זו עת צרה, אלא עת גדולה, עת שחרורנו הלאומי הקרוב, עת יהדותנו הפרושה על הכל. אמנם, וי לנו, הזדים הערביאים הרגו בנו 42 איש בשיירה ליחיעם, ואמנם, אוי לנו, המרצחים הישמעאלים הרגו בנו עשרה הרוגים בירושלים, אבל מחר אחד מאיתנו ירדוף בהם אלף, ואנחנו מתחזקים בעזרת השם... אבא יקר, בחורים אחדים פה נעשו חסידים של אורי צבי גרינברג ושירתו, אבל אני נשמר מהאש הזו, הן לפי בקשתך והן מתוך שכלי שלי, ובכל זאת יש בו יסוד של נותן ליעף כוח... ורק ברור שעשיתי כבקשתך ולא נכנסתי סתם כך ללשכת הרב הראשי של תל–אביב להודיעו שהבן של הרב וכטפוגל נמצא בעיר. חס וחלילה להטריחו וכו'... אבא, אני מכין לך שאלה בעניין חובות וזכויות הגר, כולל החובות הלאומיים ממש, אגב שאלה שעלתה בעניין גר הלומד איתי טקסטיל ורוחו מלבבת מאוד את חירות ישראל... 

הוריי היקרים, אתם על לוח לבי כל היום באותיות מאירות. בנכם האוהב, שמואל. 

 

בעניין המחתרת (האצ"ל): מכתב לחבר 

שלום לך שעי' ידיד נפשי. כמה אתה חסר לי, שעי'! כמה אני בודד כאן! כמה אני רחוק ממקור חיי האמיתי ירושלים! שאלו שלום ירושלים! ואני זר כאן, בפתח-תקוה ובתל–אביב, והכל מיד מכירים בי על פי דיבורי ולבושי שאני ירושלמי. כבר מצאתי כאן אבן ירושלמית מקורית אצל קבלן אחד, והיא למראשותיי, אבל אין בה די. בכל זאת אבן... כמה פתח–תקוה ותל–אביב שונות מירושלים, אפילו שגם הן ארץ ישראל. והנה אקרא לך שעיה, ולא שעי', להוכיח שהשתניתי קצת מאז שיצאתי מירושלים, ואיני יודע אם לטובה. ובמה תל–אביב ופתח–תקוה שונות? ראשית, הן משנות את האדם, אותי. כבר הפסדתי חלק מלשוני הירושלמית. ואיתו, עם החלק הזה, הפסדתי חלק ממחשבותיי, ואפילו מכוחי לחשוב כבעבר... ומהי הלשון כאן? מדברים כאן על הכל בגלוי ובפשטות, על הנשמה כעל הגוף, ולהפך, ולא ברמז או במשל כבמאה שערים, ומתפעלים כאן גם מעצים ומחיות, ונותנים שם מיוחד לכל פרח או עשב. ...בירושלים חשבתי הרבה, ואילו פה אני חולם הרבה. חלומות על מלכות ישראל החדשה. חלומות כוח וחלומות אמונה, ועד בית המקדש השלישי הגעתי לא פעם בחלומותיי. ואני נתון להשפעות כגון זו של אורי צבי גרינברג ושירתו. ואני קורא כאן עיתונים כלליים שלא קראנו בירושלים, ומתוודע לשמות כבובר, מאגנס או שלום, שאמנם הם ירושלמים, אבל במאה שערים כמעט שתקו עליהם, וכן לשמות כסמילנסקי, או לרעיונות כמהפכה השמית הקוראת לברית בין היהודים והערבים כאן! איני יורד לסוף דעתם אפילו שברור שגם הם יהודים... והנה נסענו בסתר לקיבוץ דליה וראינו שם יהודים רוקדים עד כלות, רוקדים ושרים, וכן את להקת הציז'בטרון, ושעיה ידידי, לא ידעתי מה ראיתי ועל מה רוקדים וכו'... ופגשתי כאן בחורה מעט מבוגרת ששמה נחמה, אבל אין היא כלל משתווה במידותיה וביופיה לנחמה אחותי, אבל הבדידות הרי מעט מייפה... אבל ראשי גם בירושלים, ולא רק במלחמת חירותנו, וירושלים מנותקת, ולבי עם הוריי ומשפחתי במאה שערים. אפילו המצוות בירושלים טעימות יותר. שעיה, אין כאן חשיבות ממשית לכך שאני בנו של הרב וכטפוגל! גם בקרב הדתיים שבארגון שלנו אין לכך חשיבות מרובה. אני חש שהוריי יודעים מה אני עושה... שעיה, אני מחכה שתצטרף אלינו. אין לך משימה גדולה מזו. האימונים הצבאיים אינם קשים, והרי בכלל נעשיתי חבר בארגון הצבאי הלאומי על פי דיבור ומחשבה, ולא על פי הצבאיות שלי... לפני כשבועיים בן–גוריון סיכם עם העדה החרדית על אי גיוס לצבא. דעתי, זו עליבות נפש של העדה החרדית. בעד עמנו ובעד מולדתנו - לא נחשה!... ידידך מנוער, שמואל. 

 

הרוג מלכות: מתוך יומן פרטי 

מתוך שלושה עמודי מחברת, שאין להם נמען והם נראים כעמודי יומן פרטי של שמואל וכטפוגל, והם בכתב יד קדחתני: אבא יקר, אבא יקר, אמא יקרה, אמא יקרה, עמי היקר, יהודים יקרים... בלילה, בחלום, לפעמים, אני נשרף חיים לאור היום בידי הישמעאלים... מי במים, מי באש, מי בחרב, מי בחיה... נשרף באור היום בפומבי על עצמאות ישראל... אני הרוג מלכות בחלום, א–ח–ד... זכיתי מההפקר להיות הרוג מלכות, זכיתי בקידוש השם בעצמי, נישרף, מההפקר כי הרי הרוג מלכות חייב להיות בעל זכויות לכך, הרי לא כל אחד הרוג מלכות! ובוודאי שלא חסר זכויות כמוני... ואת, אמא, שואלת את עצמך איך זה בן הזקונים שלך הוא הרוג מלכות, איך התקיים בו א–ח–ד, הרי לא היה כל סימן אחד לכך בו?!... ואדרבה, חשבת שאהיה סוחר או בעל מלאכה, ובכל אופן לא אהיה כל כך מיוחד, וגם אבא חשב כך, בלי מילים... אבל, בחלום, אני מוצא עצמי ראוי להרוג מלכות... ובחלום אני רואה שהתקנתי עצמי לכך, ייחלתי! התפללתי! א–ח–ד! התחזקתי מאוד ברעיון חירות ישראל, כיוונתי עצמי לכך... ואין בי כל פחד מזה! אלא אדרבה בקשה גדולה ועצומה לזה... 

 

תוספת: אחרי מות שמואל (השטן) 

שבע שנים לא ישבו שבעה על בנם שמואל, כי שבע שנים על פי ההלכה היה בחזקת נעדר שאינו מת – וכל אותן שבע שנים, הקב"ה התנאה בפני המלאכים בשפחתו בלומה רחל, שהנה, על אף הכל, על אף שבנה שמואל נעלם ואיננו, אין היא מפקפקת בו. וכל אותן שבע שנים הציק השטן לקב"ה: "צדקת שכמותה! תן אותה בידיי וכבר תפקפק בך". סופו של דבר: נתן לו הקב"ה יממה אחת לפקפוק אחד של בלומה רחל. ועל מה שהיה בין בלומה רחל לבין השטן, עוד יסופר. אבל לפקפק בקב"ה לא פקפקה. 

 

הדפסשלח לחבר
עבור לתוכן העמוד