גודל טקסט      
דלג על בר עליון
בר עליון

העליון וכיכר הלחם (זכות)

10/12/2004
   

אמנם העליון הכיר השבוע בזכות אנשי "כיכר הלחם" להפגין, ובזכות למינימום של כבוד אנושי (רמת מחיה), אבל השיטה ניצחה: "כיכר הלחם" הוגדרה כמפגע תברואתי, ותסולק מקריית הממשלה. מה מעיק בהחלטה זו של העליון? מה תועה? היא מיישרת קו עם המילון הכלכלי והנפשי של נתניהו. מיישרת קו עם הכוח. היא מצמצמת את המונח "הפגנה" לכדי אירוע קצוב, ומתעלמת מכך ש"כיכר הלחם" הינה סוג אחר של הפגנה: החיים עצמם כהפגנה. העוני והקיפוח מפגינים את עצמם. ואיפה הם מפגינים? בקריית הממשלה עצמה: בתוך מרכז הכוח עצמו. אנדרטה חיה. העליון סילק אותם גם משום שהם משבשים את החיים בשטח ציבורי (קריית הממשלה), אבל האין "כיכר הלחם" חלק מעצם מהותו המופשטת והמעשית כאחד של המושג "שטח ציבורי". אין לשפוט את כיכר הלחם ככל הפגנה. כי המסר הוא עצם קיומה המתמשך. לדעתי, העליון טעה כאן, טעה בתחום המשפט עצמו, בהנחה שהמשפט ניזון גם מהלשון, השפה, חוכמת הרחוב עצמו. טעה במונח "הפגנה". לא הבין שלפניו אנדרטה חיה. טעה בהעדפת סילוקו של "מפגע תברואתי", על פני הכרה בכוחו ובחיוניותו של עוני נראה. טעה בהבנת מלוא המורכבות של המונח "מרחב ציבורי" (קריית הממשלה). המרחב הזה כולל את כיכר הלחם, באופן טבעי. כיכר הלחם היא שמעניקה משמעות למרחב הציבורי. כיכר הלחם הינה פורום אותנטי שבו מתלבנים חיינו בפועל. העליון העדיף מובן מצומצם של "סדר ציבורי". אנחנו לא משועבדים ל"סדר הציבורי". מה גם שההפרעה שם מינימלית. העליון פעל כאן כשוטר, ולא כבית הזיקוק הראשי של המיית החיים הישראליים.

הדפסשלח לחבר
עבור לתוכן העמוד