גודל טקסט      
דלג על בר עליון
בר עליון

מדור מיוחד לפסח

14/04/2006
 
 

מדור מיוחד לפסח דברים קטנים וחמים שאדם ברוך ראה ולמד בפסח בילדותו בשכונת מאה שערים, ירושלים חג שמח לכל בית ישראל ולגר הגר בתוכם 

 

בשנות ה–40 וה–50 של המאה הקודמת היתה שכונת מאה שערים שבירושלים ממש כעיר ואם שלמה וגדולה בישראל, והמו בה רעיונות, אמונות, שיטות, ואיתן פולמוסים, מחלוקות ומריבות שבכוחן לפרנס את היצר ואת האינטלקט של עם שלם. סבי, אבי אמי נחמה שתחיה, הרב יצחק יעקב וכטפוגל, שהלך לעולמו לפני כ–30 שנה, כיהן שם כרב השכונה, כראש ישיבת מאה שערים וכאב בית הדין. וכל משרה היתה שעבוד מבחינתו. מה שראו עיניו שם. מה ששמעו אוזניו שם. ובמותו היה רצוי לרוב אחיו שם, אם לא לכל אחיו. ואיתו שנים על גבי שנים רעייתו בלומה רחל, בתו של הצדיק זרח ברוורמן, מייסדה של רשת תלמודי תורה ביישובים ציוניים חילוניים. ובאותן שנים כמעט שלא היה דבר שיצא לעולם הרחב קודם שנדון או ממש לובן במאה שערים. מה? עצם החוקיות הדתית שבהצבעה לכנסת ישראל; סמכותם של בתי הדין הרבניים מטעם המדינה; האומנם מדינת ישראל היא ראשית הגאולה; שמירת שבת בפרהסיה; הפלגנות הפנים חרדית; השילומים מגרמניה; סמכויות הרישום של משרד הפנים; גיוס בנות לצה"ל; וקודם לכן: אופי ההתנגדות למנדט הבריטי. ושנות ה–50 וה–60 היו מהשנים המלאות והממשיות של יצחק יעקב וכטפוגל כרב וכראש ישיבה במאה שערים. ובכל שנה אז ימי הפסח זהרו באופן מיוחד, והיתה לי בהם הזדמנות להניח כפי בכפו לימים שלמים אחדים. וכיוון שעכשיו פסח, אמרתי לעצמי שאכתוב כאן ארבעה–חמישה סיפורים קצרים שעניינם הרב יצחק יעקב וכטפוגל בפסח כלשהו, סיפורים פרטיים וכלל ישראליים, סיפורים קלים וחמים, לא מזרי אימה, לא נוראי הוד, לא סודיים. בבקשה. וזכותו ודאי תגן עלינו. חג שמח לכל בני ישראל ולגר הגר בתוכם. 

 

החיים הם העיקר 

לא אזכור עכשיו באיזה פסח זה היה, אולי פסח 1956, שאותו אני זוכר כפסח ישראלי מאוד, שחון, כמו מולחם לאספלט הכביש, מנמיך אף את הציפורים. ולקראת הפסח הזה הגיע למאה שערים יהודי תושב אחת העיירות החדשות, שמעצם שמן עלה ואולי אף ממש הזדרח שחר ישראלי חדש, כגון קריית–מלאכי, או מגדל–העמק, ובאותה שעה, תיאמר האמת, אף נלוותה לשמות אלה תחושת הרמייה הנלווית תמיד למעשים של הממשל בנסיבות שכאלה: אחיזת עיניים באמצעות השפה. וסבא ישב איתו בפתח מדרגות בית הדין, שהיה שם ספסל קטן, והיהודי אמר כי תושבים בעיירתו, חרדים, כבר הקיפוהו כדבורים עד שנכנע להם והבטיח שישתתף בבניית חדר זיכרון בבניין ציבורי בעיירה, חדר לכינוסים קטנים, לתצוגות, לימים ציבוריים, על שם בנו חלל מערכות ישראל. וטחנו שם את תודעתו שזו חובת הזיכרון שלו על פי הדת, שהבן המנוח היה בכורו. והתרומה (חדר) בהכרח גבוהה ומיד מרוששת אותו, ואף פוגעת מאוד בכוחו הכלכלי ביחס לשלושת ילדיו החיים. והנה סבא ממש בכה שם על מדרגות בית הדין, אבל הסתיר עיניו בכפות ידיו, ודמעותיו התגלגלו לאיטן ממאה שערים לנקבת השילוח, בכה על הלחץ הגדול שלחצו את היהודי הזה, ועוד לא עלינו בשם הדת. והתחנן בפניו שייסוג מהבטחתו לתרומה זו ושיגייס את כל כוחותיו לטובת גידולם וחינוכם של שלושת הילדים החיים, כי התורה עצמה תורת חיים היא. וסיים בעצמו: הנה, ידידי, נפל בן זקוניי אשר אהבתי, שמואל הי"ד, בפריצת האצ"ל ליפו, ולא הקמנו, אמו ואני, דבר על שמו, ועדיין אנחנו נאמני הלכה מובהקים. 

 

זהב מאה שערים 

לפסח 1959 הגיע למאה שערים מדטרויט קרוב רחוק של סבא, רווק כבן 40, ועשה איתם את כל החג, אם כי בחול המועד יצא מדי פעם למקומות שונים לפגוש קרובים נוספים שלו. ואף הזמין פעם או פעמיים מכרים שלו להתארח איתו קצת בבית סבתא וסבא שמאוד התנאה בהם. אדם נעים היה הדטרויטי, ואף איש מעשה, והותיר בידי סבתא בעדינות ראויה די כסף על ההוצאות שהיו כאן בגינו ויותר מזה. ובסיום החג, כשביקש לשוב לדטרויט, לא היה לו כל מכשול בכך. לא מכשול מצדו, לא מצד זולת, לא מצד ממון ולא מצד בריאות. הביט הדטרויטי בסבא, והם בפתח הבית, שהוא אף כמעט אחד מפתחיה של שכונת מאה שערים עצמה. והדטרויטי אמר שם לסבא: "אגרוף אדמה אחד ממאה שערים שווה יותר מכל הזהב של דטרויט". אבל סבא הניח לו לחזור לדטרויט, ואולי אף מעט הדף אותו לאוטובוס הקטן שפניו לשדה התעופה, כי סבא היטיב לראות מה משקלו של הזהב בנפש הדטרויטי ומה משקל אגרוף האדמה. 

 

השטן נאסר בציציות שלו 

לקראת פסח 1950 הגיע השטן לבחון את תושבי מאה שערים, ובפרט את סבא, ורק את תושבי השכונה ולא את מי שהגיע לשם לרגע, למסחר, לתיירות או לביקור קרובים. השטן הגיע למאה שערים מלמטה, דרך בתי אונגרין הסמוכה, כשהוא מחופש למוכר מכשירי כתיבה ועדיין מפזם בקול מזמירות השבת, כי היה זה יום ראשון. אחת לשנה היה השטן מנסה את מאה שערים, ואגב כך שכונות נוספות כשערי חסד, זכרון משה, ואת רחובות ישיבת חברון עד מחנה שנלר. פעם מחופש למוכר מכשירי כתיבה, פעם לשוחט, פעם לכותב קמעות. לא עייף מכך. כל כך השתוקק ללכוד את סבא, את הרב יצחק יעקב וכטפוגל. כל כך חמד לעצמו את יושרו, ואמר לעצמו: אוכיח שאינו כה ישר, מיד יתפנה כתר ישרות, ואז מיד אירש אותו לעצמי. שהרי אין כל מניעה ששטן יחזיק בכתר ישרות. כי מה הוא שטן, אם לא מינוי שהוטל על ידי הקב"ה על מישהו חרוץ ונחוש, כחלק מפמלייתו הטבעית של הקב"ה?! ואותה שעה, ערב חג, סבא השלים את הליכתו בבניין הישיבה וסביבו, הליכה שאין מטרה כתובה לפניה, הליכה של ערב כניסת חג, והנה מחלון חדר תלמוד תורה של קטנים בקומה הראשונה ראה את מוכר מכשירי הכתיבה, על זמרתו וציציותיו, ומיד ראה שזהו השטן. יצא אליו לרחוב, גרר אותו לשבכת מדרגות הברזל וקשר את השטן בציציות שלו למדרגות. מיד נתפרסם הדבר ברבים ותושבים מהשכונה התאספו שם וגיחכו על השטן העקוד בציציותיו למדרגות: "ככה, שטן שוטה, דווקא את ר' יצחק יעקב ביקשת להדיח?!". אבל כשעה–שעתיים לפני כניסת החג שחרר סבא את השטן מהמדרגות, בשביל שיספיק להתכונן לחג עם בני משפחתו. שהרי יש שעות ומועדים שהשטן הינו בכל זאת ככל האדם. 

 

ראה שהיא חלושה והם מלוהטים 

לפני פסח 1951 הגיעה הודעה למאה שערים בדבר קבוצה של נשים צעירות שנתגלתה לפני כשנה איפשהו באירופה, קבוצה שקופה מאימה ומרעב, והנה לפסח הזה אחדות מהן תישלחנה לישראל מטעם הארגון היהודי להצלת הפליטות ולשיקום חייהן בישראל. כבר מיומו הראשון של הארגון היה מוחשי שאנשיו מלאכים. ומאותה ארץ מוצא של פליטות אלו כבר הסתופפו זה כשנתיים סביב סבא וביתו גברים אחדים, פליטי שואה, חרדים ביותר, מיואשים, מעט כנופייתיים, מסוגרים, אבל לא נכנסו לישיבה של סבא, ישיבת מאה שערים הגדולה, ללמוד דף גמרא, כי לדבריהם הגמרא העלתה מתוכה אור חזק, מסמא, כשהם הביטו בה, עד שבאמת אחד מהם כמעט התעוור. ופה ושם כבר כינו אותם בחצי לשון "הזאבים של הרב". הסתובבו בירושלים עד שכמעט נדמו כפורעים. סבא לא התכחש להם ולא הטיף להם מוסר, אלא קירב וקירב אותם בדיבור, בחום, בעיניים. כמו היו אורגניזמוס שאבד לו כושר הדיבור ומוטב לחכות כך עד שהכושר יימצא. ובינתיים הם בוודאי מוזמנים לסבא לליל הסדר הזה. ובינתיים לפני החג הגיעה לירושלים אותה חבורת נשים פליטות צעירות, ואחת מהן הגיעה היישר לבית סבתא וסבא, ומיד ראתה סבתא שהצעירה חלושה מאוד, ואף סבא ראה זאת, ושניהם כאחד נבהלו פן באמצעותם, דרך ליל הסדר הזה, אומללה צעירה זו חלילה תיעקד ככבשה ותוטל כך לפני הארי, אחד מחבורת הזאבים הנ"ל, ונמצא שם שמים מחולל. והתייעצו ביניהם כיצד להחזירה מיד בתואנות רכות שאין בהן פגיעה באותו ארגון יהודי שהביא את חבורת הנשים, ואמנם כך מיד עשו. 

 

בעניין המחתרת שהתייבשה 

בשנת 1951, לפני הפסח, דיברו עם סבא בעניין מחתרת יהודית חמושה בנשק חם, שתיפרע ממחללי שבת בפרהסיה, מרועי זונות יהודים ומהמפקירים את קודשי ישראל, כגון בתי כנסת הנעקרים לקבלנים, ועוד. והציעו לסבא כי יהיה ראש רוחני למחתרת, שהרי בן זקוניו, שמואל הי"ד, נפל בפריצת האצ"ל ליפו, והוא מפורסם כירא שמים וקנאי לקב"ה, ואף גונבה שמועה כאילו "הזאבים של הרב" הנ"ל הינם ממש אנשי מעשה בנשק חם ובכיוצא בזה. וכבר לאחר הפסח יש בדעתם, לדבריהם, לפעול נגד בית קפה ידוע המחלל את השבת בירושלים, והכל במצח נחושה, ודוחה את פניותיהם בשפה גסה, כגון חניוקים, פרימיטיביים, ימי הביניים, אוכלי חינם. וגם על כך כשלעצמו ברצונם ללמד אותו לקח. והרבו לדבר בשם השם ואף הבטיחו לעם ישראל ימים יפים, אמוניים, טהורים, מעוררי לב, אחרי הצלחת פעולתם נגד מחללי השבת וכו'. וטענו שכבר ברשותם די כספים, אנשים, ציוד ומקומות מסתור, ורק במנהיגות עצמה הם חסרים, והציגו בפני סבא מנשר שחיברו וביקשו להפיץ בציבור לפני הפסח. מנשר אלמוני ומחתרתי כראוי, ללא גרפיקה מתחנחנת, אש בירושלים. וחזרו וביקשו מסבא רק ששמו ייקרא על המחתרת שלהם. וסבא חזר ושאל, מה בדיוק תרצו ממני? ואחד מהם אמר, שתחזק אותנו, ואחד מהם אמר, שתאמץ אותנו. ואם, שאל סבא, כל חילכם לתורה ולא למחתרת, היינו כל טבעכם האמיתי בעצם ללמוד התורה ולא למלחמות אלה? ענו לו, לתורה נוכל לשוב אחרי הניצחון. ראה סבא שכך, וחדל. לא כל המחתרות אז נתפסו. חלקן היו בדלים שכלל לא צמחו לכדי גוף ממשי. היו שנתפסו. המשפט המפורסם אז: "משפט המחתרת היהודית". אלה שנפגשו עם סבא ברוך השם התפוררו קודם שנתפסו.

הדפסשלח לחבר
עבור לתוכן העמוד