גודל טקסט      
דלג על בר עליון
בר עליון

מדור מיוחד לראש השנה

22/09/2006

 לחץ להגדלה

 

 

מדור מיוחד לראש השנה  סיפור אמיתי: "היום תזכרנו לטובה" שנה טובה לכל בית ישראל ולגר הגר בתוכם 

 

כשאחותו חזרה מהכביסה במגרש החשוף מאחורי הבית, וגרביה מתוחים היטב על רגליה, ולא מגולגלים להם בין הברך לקרסול או איכשהו לעצמם סביב הברכיים, ידענו שאין היא עוד סתם אחותו, ואין אנחנו עוד חבורת ינוקות בשכונת מאה שערים. ובאמת עוד באותו חודש, לפני הימים הנוראים, לפני ראש השנה, אפילו בראש שנה זה, לא נשארה עוד בבית הוריה, נשלחה לפנימייה של בנות בצפת, כבת חמש-עשרה, ולא שבה מצפת עד היותה בת עשרים כמעט. ונישאה שם לבחור ישיבה, כלומר אף טקס הנישואים עצמו התקיים בצפת עצמה, והבחור עצמו מצפת וכן הוריו ויש להם שם עסק משפחתי מכמה דורות, ואחד מבני משפחתו מנהל מסחר של מכתבים ישנים, מכתבים של גדולי הדור בזמנם, שהוא מלקט או רוכש מעיזבונות, מירושות, מיורשים שווי נפש, ממזכירים של ארגונים וישיבות שאין להם יכולת עוד לגנן את העיזבון. התחתנה בצפת, ילדה שלושה והשתקעה שם, ונפטר בעלה זה, ונישאה בצפת לבן משפחה של רב'ה ידוע, עד שהתגרשו משום מה. ולא ראיתי אותה גם 

שנים לאחר מכן. ואם נשאלתי, כבר לא הייתי יודע לתת בה סימן, ולא היא לתת בי, כלומר נעשינו למעשה נוכריים, כנוסעי רכבות שחלפו זה על פני זה בנעוריהם, והיום, בבגרותם המאוחרת, ידיהם ריקות מעצמם ביחס לעצמם המסוים הירושלמי שהיה היה ביניהם. וערב ראש השנה שלפני כעשר שנים היא היתה כבת חמישים, ובאותם ימים כלל לא עלתה בזיכרוני מכיוון שנשמטה ממנו לגמרי מתוקף החיים ואירועיהם. 

 

*** 

 

התחנה המרכזית של קריית-שמונה לא היתה אז הדורה ואף לא כוחנית ומבוצרת, אלא מונחת על אספלט ותחת סככות כאילו היא מין אבידה, ונדמה שעוד מעט היא נעקרת מכאן כפי שהיא לעיירה אחרת, קטנה ונידחת, שהגיעה שעתה לתחנה משלה. ולפני ראש השנה, בבוקר הלא ברור הזה, הלא קייצי ולא סתווי הזה, ירד מעט גשם וחיילים אחדים שנקבצו ליד מכונת משקאות כבר הכניסו את היום הישראלי עצמו לתוך המקום הזה, והאישה ואני, שהקדמנו מאוד לאוטובוס, ישבנו על ספסל התחנה לתל-אביב, וניתן היה בנקל לטעות כאילו אנחנו מעט חגיגיים או דרוכים לבאות. הגעתי אז לקריית-שמונה אחרי צרור מכתבים שנותר מעיזבון סבי הגדול יצחק יעקב וכטפוגל ממאה שערים, מכתבים 

(התכתבות) עם הרב עוזיאל זצ"ל, לשעבר רב ראשי, בעניין חליבה בשבת, מכתב של רב ראשי באי ג'רבה על טבעו האמיתי של צמח הפפאיה, ההינו פרי אם ירק, ותשובה של הרב קוק בעניין צדקה של עניים, היינו צדקה (נדבה) שמקבצי נדבות עצמם חייבים לתת משלהם וכו'. וכל מכתב לפחות בן שני עמודים, וכל אחד מהם ממילא מספר למעיין בו, מספר מעצמו שהשמים מלאים כבוד אל, והמכתבים בכתב יד על נייר מכתבים של רבנים אלה, וכולם מאירים. וחודש קודם לכן הייתי אצל יהודי ברעננה שהציג עצמו סוחר מכתבים ואף הציע לי מכתבים אלה ממש, אם כי סופו ששלח אותי לזה בקריית-שמונה, ולא התרעמתי כלל על הרענני, כי לא להונות אותי ביקש, או סתם לייגע, אלא להכירני. וזו 

היתה דרכו בזה. ועכשיו, כאן בקריית-שמונה, אחרי שלנתי בבית-הלל, המכתבים איתי, בתיק עור, אני בתחנה המרכזית של קריית-שמונה, עוף השמים כבר בשיוטו השלישי בשחקים, ואני בדרכי לתל-אביב, ומוטב להודות להשם. ועכשיו רצוי שאנוח מעט בנסיעה לתל-אביב ואשקול לאורכה אם אמשיך לסחור במכתבים אבודים ובריפוי מסמכים פגומים ולהתעשר מכך, או שכבר קמו לי בזה יורשים ואני בסופו של מסלול. על כל פנים היתה זו לאורך הרבה שנים עבודה נעימה, ואף מעט מכבדת, והרי ראשה של משפחתי מורם. 

 

*** 

 

גבר פנה אלינו ואמר, אני יוצא רק עוד כחצי שעה, יש איחור של עשר דקות, קחו בחשבון. חייך אלינו והוסיף, אני הנהג, ישנתי הלילה בבית-הלל, תשתו אולי קפה חם? הנהג חשב אותנו לבני זוג, ובאמת שאלתי את עצמי מה לחיינו, מה לחיי האישה הזו ולחיי, היהיה אי פעם משותף כלשהו לחיינו, כלשהו, ולו הבהוב קל? ולאחר ימים אחדים מצאתי את עצמי שואל אם אנחנו הולמים זה את זו כבני זוג, ומצאתי אז שכן, ומעט נהניתי שעלה בידי להחניף לעצמי בדרך נעימה וקלה שכזו. האישה חייכה אליי בחן על טעות משוערת זו של נהג האוטובוס, ולא בשביל לפתוח בשיחה. חיוך טוב של בני תרבות. ובאותה שעה חיוך שכזה הציף אותי כולי. לאחר דקות אחדות האישה הניחה את תיקה באוטובוס הריק, בקדמתו, על יד כיסא הנהג, והסתובבה מעט בתחנה. עליתי לאוטובוס והתיישבתי באחד הספסלים האחרונים. הנהג השחיל ראש ואמר, לא כדאי לך, שמה יושבים החיילים עם רדיו פתוח ומעשנים, למה שלא תשב קדימה? יצאתי מהאוטובוס וגיליתי שאני מחפש את האישה, שנראתה כאשתו של זאב רבן, כפי שהיא ביצירה שלו משנת 1914 הנקראת "מרים". בת דמותה כמעט, כולל המטפחת שלראשה. היה בית מקדש, היה זאב רבן אחד מאמניו. 

 

*** 

 

לא מצאתי את האישה בין ספסלי הנוסעים שברציף הקטן לתל-אביב. לא מצאתי אותה במוצא התחנה שממנה משתפלת דרך כבושה אל הכביש הראשי. לא מצאתי אותה בחורש הקטן משמאל למשרדי התחנה, ולא בין האנשים הספורים שחיכו לעיתונים ליד הקיוסק. חלק מבני האדם מציידים עצמם באמצעי המחשה, לפי הבנתם את האמצעים האלה, בשביל שרואיהם יידעו באחת מי הם וייזהרו בהם וכו', שיידעו בעזרת אמצעי ההמחשה שהם עשירים, חובבי טבע, פטריוטים, מלומדים, מיוחסים, בני עיר גדולה, בעלי עיסוק מיוחד, מאהבים מומחים, קצרי רוח, בעלי בריאות טובה מאוד או קייטנים מדופלמים, שלהם אחת או שתיים מתכונות אלה, וזאת באמצעות בגד שעליהם, כגון כובע, צעיף או נעליים מיוחדים, או באמצעות כלי או חפץ כגון שעון או תיק מיוחדים. ממחישים לנו מי הם, לדעתם, ובמה כוחם, ומהיכן נכבד אותם. שלא נכבד איסטניס כאילו הוא צייד חיות נועז. והאישה אף היא נקטה אמצעי המחשה, ועכשיו, כשחיפשתי אותה בתחנה זו, האמצעי חמק מזיכרוני. עכשיו דאגתי לה דאגה פשוטה, וביני לעצמי כבר קראתי לה מרים, כשם אשתו של האמן הארצישראלי הגדול זאב רבן, על דמיונה הרב לה. עברו דקות אחדות ומכונית לבנה ובה שני גברים נכנסה לאיטה 

לתחום התחנה עצמה, נוסעת לרוחבה, רציף אחרי רציף, ובאחד הרציפים הגברים המתינו עד שאישה אחת תרים את ראשה ותביט בהם. באותה שעה, בדרך שמעל לתחנה, בדרך מתעקלת קצת שלה תצורת כתף והיא חלק מגבעה, מתחת לשיכונים הצפופים, רצה אישה כבת חמישים לכיוון היציאה מקריית-שמונה, רצה בכל כוחה, פניה סחופים, תנועותיה מיומנות מעט, חסכוניות, כאילו בנעוריה היתה ספורטאית. 

 

*** 

 

אחר כחמש דקות נוספות הגברים במכונית הלבנה אספו אותה מהדרך בקריאה, בדיבור, ללא כוח, מבלי שייצאו מהמכונית, והיא נכנסה אליה, התיישבה, מכסה את פניה בידיה. וכשחזרו לתחנת האוטובוסים, התעכבו להצטייד בדבר מה ליד האוטובוס לתל-אביב, והאישה הביטה בי מחלון המכונית הלבנה ודיברה איתי בפשטות כמו היינו מכרים כבר שנים רבות, ואמרה דברים שאין 

להם ציר או מרכז, אלא הם סתם ציבורי מילים, והם רק טבולים בשברי פסוקים מתפילות ראש השנה ויום כיפור, כגון מי במים מי באש, היום הרת עולם, וגילתה לי שברחה מבית מרפא, שהגברים במכונית הם אחים רפואיים, שרצונה לעשות את ראש השנה בחצרו של רב'ה נודע בירושלים שלו גם כוחות רפואיים בדוקים. שני הגברים הביטו בנו ממרחק של צעדים אחדים, נשענים על קיר ושותים מיץ, ואחד מהם אמר לה, מרים, תשפכי הכל, תשפכי הכל. 

 

*** 

 

לאחר יומיים, יום לפני ראש השנה, התקשרו אליי מחצרו של אותו רב'ה ירושלמי, והנה זה הרבה עצמו והוא מבקש, אם אפשר, לשמוע על מרים גם פרטים קטנים, שהם לא ראו אותה כבר זמן רב, שהיתה נשואה לאחיו הצעיר שנפלט מוכה מהשואה ונישא לה בתקווה שיחלים גם בעזרתה, ולא החלים, והיא נבעתה מפגמיו עד שדעתה השתבשה וכו' וכו'. ומניין הם יודעים שהייתי שם בתחנה של קריית-שמונה בשעה שמרים נמלטה מבית המרפא ונלכדה על ידי שני האחים וכו' וכו'? עוף השמים, הוא אומר, עוף השמים עובד איתנו, כמו שאומרים. ושאלתי אותו על גאולתה של מרים, ואמר, לפי 

שעה אין לה גאולה, גאולת הנפש, אבל יש לה מדי פעם הטבה ניכרת, וגאולת השם הרי כהרף עין, ואין היא כלל אלימה ובריאותה בסך הכל טובה, ממש טובה. סיפרתי לו מה שסיפרתי, והודה לי. 

 

*** 

 

ובאותו שבוע, בערב ראש השנה עצמו, מרים הופיעה אצלנו בבית ביפו, לכל ראש השנה, ובמוצאי החג באו בחורים במכונית לבנה לאסוף אותה, ועוף השמים הוא שאמר להם שהיא אצלנו. ורוב החג התפללה והתוודתה והתנצלה לפני הקדוש ברוך הוא על חייה ועל מעשיה ועל רעיונותיה. וכשבאה פתאום לא גמגמה כלל לפנינו על כך. כאילו היא עצמה גרה כאן משכבר הימים. ובחג עצמו נעה בין החדרים, בינינו וסביב הבית כבת מלך שהתגלגלה לשעה קלה לחברת המונים. ולא סיפרה לנו על חייה שהיו, ולא על חייה היום. כאילו אין לה היסטוריה ואין לה כרוניקה. כאילו הרגע עלתה מן הים. ורק טבעי לה שעלתה ככה מן הים בראש השנה. וכשבאה אלינו בערב ראש השנה ראיתי את אמצעי ההמחשה שלה על צווארונה: סיכת נוי מעץ צבוע חום בהיר, ובה חרוטים שני שיבולים משולבים, והם אומרים שאף היא ממש גידול של הטבע כשיבולים האלה. 

 

הדפסשלח לחבר
עבור לתוכן העמוד