גודל טקסט      
דלג על בר עליון
בר עליון

מופע וינוגרד (קלאסי)

4/05/2007
   

וינוגרד הפתיע את מי שניזון מיחסה הכללי של התקשורת כלפיו. יחס מסויג, סטריאוטיפי, שקבע כי וינוגרד משפטן קשיש, שמרן, תוצר של מערכת פורמליסטית עד כדי קיצוניות, אסיר תודה עקרוני לממשל. והנה השבוע התברר המופע של השופט בדימוס אליהו וינוגרד כאחד ההישגים של התרבות הישראלית בשנים האחרונות. התרבות במובנה הכולל כציוויליזציה. וינוגרד (והוועדה) התברר כמקור לגאווה ישראלית ממשית. אמנם היו בדבריו של וינוגרד, ובדוח עצמו, חולשות אחדות, ומיד אציין כאן שתיים-שלוש, אך השלם של וינוגרד היה כמעט מעולה, הן מצד התצורה והן מצד התוכן. וחולשה אחת אציין כאן מעט בהרחבה, לחוד. חולשות? ציטוט השיר של יהודה עמיחי בעייתי מעט, כי יש בו מידה של הסחת דעת, אם כי באותה שעה יש יופי וכוח בעצם ההסתייעות בשירה ישראלית מקורית שכזו. גם השימוש במינוח נפשי כגון זה שיוחס לדן חלוץ ("אימפולסיבי") בעייתי, כי ועדה זו אף אינה טוענת לכישורים פסיכולוגיים ובדרך כלל נמנעה מאפיונים נפשיים. ואי המסקניות של הדוח, כלומר העובדה שהדוח לא נחתם במילים כגון: "ועל כן לא יוכל לכהן עוד כראש ממשלה או כשר ביטחון", אי המסקניות הזו אינה יכולה לפצות ציבור ישראלי מורתח, פגוע, שחלקו שואף נקם, ציבור החי בפוליטיקה בולמוסית, חסרת עידונים, עבה, אלימה. אי המסקניות נתפסת כעדינות משונה, אם כי מקריאת הדוח ברור לרבים שאולמרט ופרץ נקראים לפרוש מיד וכו'. וחולשה פנימית, בסיסית, היא בעיניי ההעדפה של מנהיגים בעלי רקע וניסיון צבאי מובהק. זו העדפה המשתמעת מדוח וינוגרד. היא בעייתית כי היא חוסמת את האופק האזרחי ותוחמת (לצבא) את המנהיגות הישראלית. היא בעלת אופי מוחלט, מכריע, מגדיר. זו יותר מ"חולשה". זהו הטבע הישראלי. טבע שיש בו ממד כוחני, שרדני, טבע שבעיני עצמו הוא כמעט מחוסר אופציות אחרות. אין בכוח ועדה אחת לשנות טבע. מעבר לכך? התקציר שווינוגרד קרא בפומבי היה כתוב עברית (ישראלית) תקנית, בהירה, חסכנית במידה, לא משפטנית מקצוענית, אפילו עממית במידה, בהחלט הדורה, שואפת דיוק, צמודה למטרותיה. קלאסי. מבנה קלאסי של פנייה אחת, בבת אחת, לציבורים ישראלים כה שונים, כה מקוטבים. והתקציר היה בנוי על יסוד כללים שהם ביטויו של השכל הישר בשירות השפה, כללים כקל וחומר, גזירה שווה, דבר הלמד מסופו, ועוד. הכללים נפרשו כרשת בנייה בתשתית הדברים. נזכור שווינוגרד השיג את כל זה בטלוויזיה, שהיא בדרך כלל מקום ואמצעי בהול, תזזיתי, מוחק ניואנסים, בידורי, חנף, בלתי סלחני ביחס לטקסטים מתמשכים או מורכבים. והנה האיכות של וינוגרד, הדרמה הכבושה והמשתחררת בניצוחו, הגורליות של הדברים ותחושת האמת ביטלו את הצורך בכל מיני פעלולים טלוויזיוניים (כתוביות רצות, מסך חצוי, קלוז-אפים) שמטרתם "להחיות את המסך". השופט בדימוס, אם תרצו, ניצח את הטלוויזיה. וינוגרד נמנע מדימויים, ממחוות וממליצות שכה מטפישות את חיינו בשנים אלה. הוא נמנע ממליצה חלולה כ"סלע קיומנו" נוסח נתניהו; ממחווה קיטשית כבקשת סליחה נוסח אהוד ברק; מדימויים כ"נפולת של נמושות" של יצחק רבין; או מיוהרת סרק כ"מכה קלה בכנף" של דן חלוץ. בלי שקיבלתי ייפוי כוח לכך אני מתנצל בפני השופט וינוגרד על היחס הכללי כלפיו עד כה. 

הדפסשלח לחבר
עבור לתוכן העמוד