גודל טקסט      
דלג על בר עליון
בר עליון

נאום אולמרט: "נחוש" (מרחב המחיה)

12/10/2007
   

נאומו של אולמרט בכנס החורף של הכנסת בכל זאת ראוי לעיון. הנאום הוא מרחב המחיה המלא, האמיתי והתצוגתי ביותר בעיניו של אולמרט. מחוץ ל"מרחב הנאום", כלומר בחיים הפוליטיים עצמם, אולמרט בעיקרו פוליטיקאי, שרדן, טקטיקן, דילר, קרייריסט, עסקן. ב"נאום", בעיני עצמו, הוא מנהיג. אולמרט רוצה שנחשיב אותו על פי נאומיו. שהנאום, בעזרת שפת הגוף, החזות, הטונליות, ההדגשים, יקבעו את דימויו האישי. הוא מושקע בנאומים. הם בעיניו כמעט חלופת מציאות, אם לא המציאות עצמה. הוא מתמוגג בשעה שהוא נואם. מתמוגג מעצמו, מרמזיו, מדהרת הנאום, מעצם הטקס, מההאזנה. כל כולו מעיד שהוא מתמוגג, גם כשהוא מביים איפוק או ענייניות. ההתמוגגות גובה תשלום: היא נוכחת מדי. ומה בעצם מוקרן מהנוכחות הזו? שאולמרט נע בין בהלה רצופה לבין ראשיתה של שביעות רצון עצמית. לא מיד תנועה זו גלויה לעין, וכשהיא מתגלה היא מטרידה. לאולמרט "עברית של עובד מדינה ראוי לתפקידו", כלומר תקנית, כמעט סטרילית, משווקת בקלות. היא חפה מפרטיות, אינה חמה, מתאמצת להיות רהוטה, והמאמץ הזה יוצר ניכור מה. ויש בה יסוד דקלומי חזק. וממד "התגלית" (או "גילוי הלב") בנאום של אולמרט הינו מתכוני, צפוי, מדיף מלאכותיות. כשהוא מגלה לנו שאבו-מאזן פרטנר אמיתי ("יש עם מי לדבר"), הוא נראה ונשמע כמו שחקן בהייד-פארק המגלם נוצרי שנולד מחדש ופתאום גילה את המושיע. אולמרט מעבה, מצהיל, מערסל, מרפה ומותח את קולו, הכל גם יחד, ומשנה את יציבתו כשהוא משחרר את ה"יש עם מי לדבר" הזה. והתוצאה? תערובת של התרסה, חוסר ביטחון, תעמולה, אליבי, שיווק ופיתוי מלאכותיים. ויש לו חולשה לשימושים תכופים, כגון השימוש ב"נחוש" או ב"נחישות". שימוש מאומץ המעיד על עוני לשוני ועל טכניקת שכנוע נאיבית: יצירת תחושת נחישות באמצעות ריבוי ההטיות של "נחוש". יחסית לממשלה ולכנסת של 2007 , אהוד אולמרט נואם בסדר. ומהו "נחוש", בעצם? נחוש בא מנחושת. פעם נחושת נחשבה חומר קשה, ולכן איוב אמר: "אם כוח אבנים כוחי/אם בשרי נחוש". והנה הנחושת איבדה את מעמדה כחומר קשה למתכות חדשות חזקות ממנה, ובכל זאת השפה לא ויתרה על הנחושת כדימוי. מדוע? בשל יפי המילה "נחושת", בשל הבראשיתיות העולה ממנה. 

הדפסשלח לחבר
עבור לתוכן העמוד