גודל טקסט      
דלג על בר עליון
בר עליון

מדור מיוחד ליום כיפור

29/09/2006
 
 

בהפוגה של מלחמת יום כיפור 1973, ביומה הראשון, כאילו הדברים רשומים מאז ומעולם בסידור התפילה כחלק מהוראות הטקס לחזן ולציבור המתפללים (חו"ק, חזן וקהל), נסעתי מהתעלה לנתניה, למשפחת לוי, בעניין הבן שלהם נפתלי לוי, שנעדר אחרי הצליחה לצד המצרי. זה שנים לא הייתי בנתניה. בנעוריי היו לי בה ידידים כאלי קוזלובסקי, שנעשה איש עסקים אירופי אלי אייל, וכתחיה קופרמן, שנעשתה עורכת וחברת קיבוץ. הנעורים בנתניה היו כנעורים ברמת-גן, ערי שדה נעימות. משפחת לוי התגוררה בשיכון מוארך, לבן, מרובה פתחים, מרובה מרפסות שירות קטנות, פנסי רחוב, חלקות דשא קטנות מקורחות. נפתלי ואני היינו יחד בגדוד הזה של הנדסה ימית כבר שנים אחדות. עד כה לא הייתי אצלו. והוא, נפתלי, לא היה אצלי. אותו יום ירד גשם קל, מחיה. אחרי הצליחה נפתלי לא נמצא. אחת הדוברות של הגדוד ספגה פגיעה ישירה של פצצה אסורה לפי החוק הבינלאומי. נמצאו פריטים כגון דסקיות, אבל לפי חוק הצבא, עדיין לא נאספו די פריטים כדי הודעה רשמית על נפילת החייל. עוף השמים הוביל את השמועה הרעה בעניין נפתלי לסביבת נתניה-חדרה. השמועה סבבה שם ימים אחדים, במיוחד בין בתי הכנסת, סבבה ושאלה מתפללים היש בהם נפתלי לוי וכו', עד שעצרה בנתניה בבית הכנסת של משפחת לוי הנכונה, לא עלינו. 

 

*** 

 

הוסמכתי בידי מפקד הגדוד רק לאשר למשפחת לוי שאכן בנם נעדר. כלומר אין זו רק שמועה שהוא נעדר. ואין זה סיפור כיסוי לגרוע ביותר. ועליי להציג בפני המשפחה אפשרות שנפתלי נפל בשבי המצרי, או איבד ריכוז בגלל ההפצצה הכבדה והוא תועה במרחב ויתגלה פתאום לכוחותינו ושלום על ישראל. והורו לי מה לומר למשפחתו וכיצד, ובאיזה קול, ובאיזו נגינה, ותוך כמה עיצורים ושיהויים, ומהי הבעת הפנים הראויה, ומתי בכל זאת מוטב לענות בזריזות, ומה להבטיח להם, ומה לא, וכמה לשהות איתם ועוד דברים מסוג זה. והשתוממתי ביני לביני איך הנחיות אלה קרובות לתפילה עצמה של הימים הנוראים, לתפילה שבה אנו מבקשים מהקב"ה שילמדנו מה שנדבר, מה שנשיב, איזו צורה נלבש, אם ברצוננו להיות ראויים לעצם זכות הדיבור וראויים לחנינה מכאן, מיום כיפור זה, והלאה. הביננו מה שנדבר. יושר הלב של מפקד הגדוד לא הניח לו לשלוח אותי לנתניה כאילו מה בכך, והוא לחץ בחום את ידי והודה לי אף באופן פרטי על הנסיעה לשם, בהיותו מיודד עם נפתלי וכו' ובהיות אף הוא תושב נתניה וכו', ואחות של נפתלי כבר עבדה אצלו בחנות המפעל. וחזר והורה לי שלא יבינו מכל זה שנפתלי נהרג, אלא רק שנפתלי נעדר. הוא נעדר, זה מה שהוא, חזר והדגיש, ואל תתפלל שם, שלא ייצא שצה"ל כבר אמר שם קדיש או משהו. אודה שאף שמחתי בשליחות זו לנתניה כי תמיד שמחתי לטייל בארצנו האהובה. 

 

*** 

 

אותם ימים התפרנסתי ממסחר במכתבים אישיים של מנהיגים רבניים שנפטרו באירופה או במזרח או שנספו בשואה, ומכתביהם אבדו עם אובדן המוסדות שאצרו אותם, כגון ישיבות, בתי כנסת, גבירים פרטיים, ארכיונים, והיה למכתבים מעמד מיוחד בקרב יהודים חרדים, מעמד של קמעות ושל שכיות חמדה כאחד, והם שאבו עידוד רב מעצם מכתבים שכאלה ברשותם. ומכתבים של פוסקים, אדמו”רים, ראשי ישיבות או דרשנים ידועים בענייני ציבור או בענייני הלכה עקרוניים נחשבו יקרים ביותר, מכתבים כגון סביב ייסוד עצם אגודת ישראל או מכתבים מסוף שנות הארבעים בעניין המשיח לפי שיטת חב"ד. ואת המכתבים רכשתי עם ירושות, הוצאות לפועל, ספריות שכמעט ננטשו. גם עשיתי מכך הון וגם החזקתי על כך לעצמי טובה כגואל זיכרון יהודי. 

 

*** 

 

וכך, דרך חיי מסחר אלה, הגעתי פעם אחת קודם לכן גם לנתניה, אבל משום מה העניין הזה לגמרי נשכח ממני, והנה עכשיו, ממש בדרך לשיכון של נפתלי לוי, מצאתי עצמי צעדים אחדים מביתו של אותו אדם שזימן אותי אז לנתניה והציע לי לרכוש בכסף רב מכתב אחד משניים, כי אם ארכוש את שניהם, הוא נשאר עם כסף אבל מנוגב מטעם החיים, ואני מנוגב מכסף אבל בעל טעם חיים כפול, והרי כסף בא והולך, ואילו אחרי טעם החיים נרדוף לשווא כל ימינו. מכתב אחד מיוחס לגאון מווילנא ובו הסבר מדוע עצר בהולנד בדרכו לישראל וחזר לווילנא. ומכתב אחד של היעב"ץ (יעקב מעמדין), המפרט סימנים חיצוניים של שבתאים מוסווים. הרי הייתי פה, ממש פה, שאלתי את עצמי, הרי הייתי ממש בתוך ביתו של יהודי זה, הרי ביתו לא זז מפה כל אותן שנים, הרי לפגישה איתו היתה השפעה על חיי, הרי המסחר במכתבים אלה היה חיי האמיתיים, ולא חיי הגלויים היו תמיד האמיתיים, ואיך זה נשכח ממני שהייתי פה?! 

 

*** 

 

ביתו היה בן קומה אחת, מוקף גן פרי קטן, שזיפים שחורים, רימונים אדומים, מנגו צהוב, ונתניה מלאה אז מנגו מפה לפה, ורוח טובה, ואף מעט ריחנית, ריח ים ופירות, הסתובבה בין החצר לבית, ועכשיו, כשעברתי ליד דלתו, הוא יצא לקראתי כאילו המתין לי דרוך מאחורי הדלת, כאילו הוא בעיני עצמו מקבל אורחים כאברהם אבינו, והודיע לי שעוף השמים גילה לו שאגיע היום, ולכן הכין לכבודי ארוחה קלה וכו' ושלא אסרב לו, כי מה היא, אמר, יותר או פחות חצי שעה מבחינת נפתלי וכו'. וכל אותה חצי שעה נעימה לא הקדיש מילה למכתבים הנטענים של הגאון מווילנא ושל היעב"ץ שנותרו ברשותו. אודה כי קיוויתי שיזכיר אותם וכך אולי נחיה את המשא ומתן המסחרי סביבם. המשא ומתן היה מתחיה שם, הייתי מאמין שהקב"ה בירך את שליחותי למשפחת נפתלי לוי. אם ואם, אם ואם, אם כך אז כך: הייתי אז נותן "סימני אם" ברוב הדברים והאירועים. אם הייתי אני מזכיר ראשונה את המכתבים כל הקסם המתהווה הזה היה מתפוגג באחת, כי לפי חוקת הטבע של הקונים והמוכרים, אל לקונה להזכיר ראשונה את האייטם (המכתבים). ורוב חיי אני תומך בחוקת הטבע של הקונים והמוכרים מרצון, כי היא חוקה טובה ואנושית מחוקות אחרות, כי המסחר קדם לכל פילוסופיה. ושירתה אותנו אצלו אישה צעירה ממנו בעשרות שנים, במכנסיים, משקפיים אופנתיים, לחגורתה צרור מפתחות שבראשו מעין פנס מנגן, והיא חרישית, כאילו אינה דוברת את השפה, כאילו הקדימה בדור את הקנויות לישראלים מבוגרים במזרח אירופה. וחזה נתון בחולצת טריקו נערית כאילו שדיה תמיד מופקרים לו. 

 

*** 

 

בדירה של משפחת לוי היתה רק בחורה צעירה שמדדה משקפיים אופנתיים שהיו נתונים בקופסאות מהודרות שלהן קפיץ חזק שהפיק צליל כמעט מסוגנן כשננעלו. הבחורה אמרה שבגלל האירוע של נפתלי ההורים עכשיו אינם כי הם נסעו לנהריה לאח של האמא, שהוא בעצמו אזרח עובד צבא ומתמצא בדברים כאלה, והיא בינתיים שומרת ועכשיו היא מחכה לאחד ג'ו. מהחדר המרכזי יצא מטבח קטן ומהמטבח יצאה מרפסת שירות קטנה ובה בלונים של גז, ארונית כלי בית, שני חבלי כביסה קצרים וגרניום פראי. מדי פעם הצעירה יצאה למרפסת בעניין ג'ו מגיע או לא. תגיד לי מה שאתה רוצה, היא אמרה, ואני כבר אמסור להורים, תהיה בטוח, זה אותו דבר אני והם. במטבח, במסגרת, היה צילום של אודרי הפבורן במשקפיים. פעם, הצעירה אמרה, אני והיא היינו דומות דובק, ואנשים בנתניה כבר התבלבלו, זה היה אז ממש טוב. רציתי לראות את החדר של נפתלי, אבל בדיוק כמה חודשים לפני כן הוא התארס ועבר לגור עם חבר באחד המושבים. הבחורה עשתה לי תה וחזרה למדוד משקפיים, מניחה לימינה את הרצויים ולשמאלה את הדחויים. לחנות המשקפיים, היא אמרה, יש בי אמון מלא, יש פה משקפיים אולי ביותר מ-1,500 דולר, זה הכל שאלה של אמון. בשביל המשקפיים האלה, היא הצביעה על זוג מסוים, צריך לעשות כל יום את הגבות, אבל אחרת הייתי הולכת עליהן בראש שקט. 

 

*** 

 

הצטרפתי אליה למרפסת השירות צופה אל הכביש ומנסה לנחש את ג'ו. ערב החל לרדת, רוח טובה החלה לנשב, בשמים החלו לנצנץ כוכבים, נתניה נראתה ככל מקום חוקי, קולות עלו מהדירות הרבות, המצופפות, שהרכיבו את כניסת השיכון הזו, פה ושם קול מסוים גבר לשנייה אחת על סביבתו, מכשירי רדיו הודלקו. ג'ו לא בא. הבחורה טלפנה לנהריה ושוחחה בשפה זרה עם אביה, מעט משדלת אותו, ללא הועיל, ונתנה לי אותו. האב קילל אותי מיד נמרצות בעברית טובה על כך שאני נותן יד להסתיר ממנו שבנו נפתלי בכלל נהרג, שאני משרת של הצבא, של החזקים, בכלל, מה זה נעדר אם לא המצאה טכנית נלוזה בשביל לדחות את האמת, בשביל תעמולה, שאני נבזה ובזוי. יש קללות שכוחן אובד כשהוא נמהל בבכי, ואף אם הן כשלעצמן מזעזעות, הבכי ממיס אותן מעט ומתקבלת מעין עיסה. ויש קללות שהן נתזים חדים, מוצקים ומכאיבים של גרזן. כך היו הקללות של האב. ביציאה מהשיכון חיכה לי השכן מהמכתבים של הגאון מווילנא והיעב"ץ ובידו שקית ובה מנגו אחדים, כאילו הייתי עכשיו תלמיד ישיבה צעיר החוזר לישיבה מביקור אצל הוריו, ואביו מצייד אותו בכמה מנגו לדרך. ואמנם ניסיתי באותו רגע להיות בחור ישיבה צעיר, לשוב להיות בחור ישיבה צעיר בנפשי, ברוחי, בדעתי, ברעיונותיי, בכוונותיי, במחשבתי, להיטהר, להצטמצם, להתדייק, להשתוות לעלה ולגרגיר. לא עלה בידי דבר מזה. הסתובבתי לדירת השיכון: הצעירה עמדה במרפסת השירות מנופפת לי. מה היא מנופפת לי? 

 

 
הדפסשלח לחבר
עבור לתוכן העמוד